מעצבת הפנים ברברה ברזין מביטה מעבר לחלון בית הספר שלה לעיצוב פנים בתל אביב ונחרדת: "תראי את כיכר גבעון החדשה, זאת אחת האדמות היקרות בעיר והיא מכוערת כמו רמלה ביום שיער רע. אין פה צל, יש ציור של עץ על הרצפה, אבל אין ירוק בכלל! אנשים רצים בכיכר הזאת בקיץ מצד לצד כדי לא להיצלות מהשמש. בכל מקום אחר בעולם זה היה מקום שוקק חיים. פה אפור וריק. בכלל תל אביב היא עיר מכוערת. אני מתביישת ללכת ברחובות שלה. הבאוהאוס זה פוק בהיסטוריה. Less is bore".

"תעני בכנות: איפה היית מעדיפה להיות עכשיו – ברומא או פה? ברור שברומא. קישוטיות זה דבר נפלא! בתל אביב הבתים הישנים גם נבנו עם הגב לים, ולכן מחניק וחם, ואפילו הבנייה החדשה פה לא מתחשבת באנשים. מגדלי גינדי? שקלתי לשכור שם כדי שיהיה לי מקום להיזרק בו כשאני מסיימת ללמד מאוחר. הדירות שם נוראיות! ישלמו לי ואני לא אגור שם!".

בנאום בן שש דקות רצופות ברזין, מהמעצבות העסוקות והצבעוניות בישראל, יכולה לחסל מגדלי ענק ולקטול ערים שלמות וסגנונות בנייה בינלאומיים. הלהט שלה, חשוב לציין, הוא דו כיווני: באותה מידה שהיא שונאת היא גם אוהבת. אוהבת לצאת למסעות לימודיים עם התלמידים שלה בסינגפור החכמה ובטייפה היפה, בירת טייוואן. אוהבת את הלימון האורגני שמבשם לה את כוס המים, אוהבת מוזיקה, ריחות נעימים, עקבים, צבעים ועוד ועוד. בגיל 60 ברזין היא אישה יפה, חריפה, בועטת ומלאה בלהט. תלמידים לעיצוב פנים ממלאים את כיתות הלימוד שלה כבר יותר מ־20 שנה וההרצאות שלה משלבות ידע פרקטי גדול עם סטנד־אפ מעולה.

מה מצית לך את האש כשאת יוצאת מהמיטה בבוקר?

"המנוע שלי זה הרצון שיבינו שעיצוב פנים הוא מהותי ואקוטי, לא מותרות. בתי ספר, בתי חולים, בתים – כל החללים שאנחנו נמצאים בהם – יכולים ליצור אנשים שמחים ויצירתיים אם רק יעצבו אותם נכון. הזמינו אותי לתת הרצאות על עיצוב בתיכון עירוני א', ואני מגיעה והשולחנות אפורים. הכל דלוח ועגום, הכיתות מוארות באור פלורוסנט לבן ומנוכר ויש מסדרונות כל כך ארוכים וחשוכים שאת צריכה תרמוס עם תה חם כדי לצלוח אותם. זה מדכא! איך לומדים ככה? למה שילדים ירצו לבוא לשם כל בוקר? בתי ספר היום הם הגורם מספר אחת להרס של יצירתיות".

בית הספר לעיצוב פנים של ברברה דווקא צבוע בגוונים מעניינים של ירוק עם ריהוט ורוד, צבעים שפותחים את צ'אקרת הלב, היא מסבירה. חדר השירותים נראה כמו מועדון לילה של הביוקר ובחדרי הלימוד יש פסלים קטנים, טפטים אירופאיים וריח נפלא. החלל עובד על כל החושים ומפנק אותם.

אבל לא רק עיצוב מעניין את ברברה. היא לא תמימה מספיק כדי לחשוב שידע בעיצוב פנים לבדו יכשיר מעצבים שישרדו את השוק הישראלי. "שיטת הלימוד שלי היא האמן והשוליה", היא מפרטת, "אני לא מתעסקת בפנטזיות עיצוביות. פה לומדים הכי מעשי שאפשר, וזה כולל גם שיעורים באיך לדבר עם קבלן שחושב שהוא מבין יותר ממך ואיך לקבל את הכסף שמגיע לך".

"בוודאי. בתרבות שלנו אישה נדרשת להיות נעימה, חלקה, ריחנית. לא מקללת, לא צועקת, לא מעוררת קונפליקטים. הרבה פעמים מגיעות אליי נשים מרצות ונחמדות, והן מבינות שהן צריכות עוד כלים בארגז שלהן. אז אני אומרת: תהיי נחמדה, אל תעליבי ואל תתבהמי, אבל לפעמים צריך 'לעשות ברברה' – שזה לא לריב אבל להיות מודעת לערך שלך ולמה שאת נותנת.

את גם מעצבת לתלמידים שלך את האישיות?

"אני מלמדת את התלמידות שלי את כל הריטואל שצריך לעשות כשקבלן שולח לך יד לפנים ושואל: 'למה מה?'. את הקטע של לעצור, להוריד את המשקפיים, להסתכל לו בעיניים ולשאול אותו: 'מה אמרת?' ואז לתת לו רגע לחשוב אם הוא רוצה להמשיך בכיוון המזלזל הזה, או שהוא מבין שיש מולו מישהי שתכף תעשה ממנו פיתה עם שישליק וטחינה, מישהי שצריך לנוח רגע לפני שמגיעים אליה עם כל מיני הצעות רפות שכל".

"שוק רווי זה ביטוי של לוזרים"

ברזין, שפעילה בתחום כבר שנים רבות, עיצבה עד היום יותר מ־2,500 דירות ובתים. "זה מספר פנומנלי", היא חוגגת, "עיצבתי הכל: מסעדות, ספא, קליניקות. בתי אומנה לילדים, חללי עבודה משותפים, משרדים של רופאים ועורכי דין, וכמובן דירות. אני מעדיפה לעצב דירות. בצמודי קרקע אין כסף. בואי נשים על זה על השולחן: עד שכל התוכניות מאושרות ומקבלות אישור של העירייה, עברו חמש שנים בלי שראית שקל. אולי יש בזה תהילה, אבל לא מזון לאוברדראפט. מה שטוב בכל הרזומה הזה שלי הוא שהיום אני יכולה סופסוף לבחור את הלקוחות שלי. לרוב אני מדייקת, אם כי לפעמים אני עדיין טועה, כי הם באים בתחפושת כל כך טובה שאת נופלת".

עיצוב הפנים שלה מתחיל בתשאול מפורט על הרגלי החיים של בעלי הנכס. "אני יורדת עד לפרטים כמו באיזה יד אתה מנגב את התחת? אחרת אני לא אדע איפה למקם את המתלה של נייר הטואלט וכל בוקר תקבל עצירות מהעצבים. אני צריכה לדעת אם אתם מגהצים, מה אתם עושים בסלון, הכל.

"התשאול שלי מכניס אותי לפעמים למריבות סוערות בין בני זוג, כי זה יכול להתחיל בשאלה תמימה שלי כמו: 'אתם אוהבים לארח?', ואז האישה תענה מהר: 'שונאת! בעיקר את המשפחה שלו!', והוא לא יאמין שהיא אמרה את זה והיא תיבהל כי אחרי 50 שנה פתאום זה יצא לה מהפה, ואז שניהם מתחילים להתרגש ולהסביר ולשחרר ואני באמצע. לעצב לאנשים זה להיות המגשרת, הפסיכולוגית והסקסולוגית. אני רופאה של הנפש. זה להיות בן אדם מאוד דיסקרטי. הגשמתי כבר את כל הפנטזיות הכי מפגרות בחדרי השינה ואני יכולה להגיד שבעיניי לא צריך לתלות חבלים מהתקרה כדי שיהיה לך חדר שינה מעורר ומרגש. אפשר לעשות הרבה דברים עם תאורה, צבע, ריח וטקסטורות כדי להעיר זוגיות שהשגרה כרסמה אותה".

מה מרגיז אותך כמעצבת פנים?

"יש חשיבה ישראלית שמעצבת פנים היא אישה יפה עם קטע ועם תכשיטים שמתאימה את הווילון לספה, וזהו. אבל מעצבת פנים טובה היא חיית שטח. היא אלופה בתוכניות חשמל, אינסטלציה, מיזוג אוויר וריצוף, היא יודעת לקרוא קונסטרוקציה ולדבר עם הקבלן. אלה עולמות מופלאים ועמוקים. אבל הרבה אנשים לא מבינים את זה, ואז מעצבי פנים נאלצים להציע מחירי רצפה כדי לעבוד, שזה דבר מזעזע. למה מחיר רצפה זה מחיר טוב? כשאת הולכת למנתח פלסטי שיסדר לך את האף את מחפשת מחיר רצפה? לא! את מחפשת את המנתח שייתן לך את האף הכי טוב שאת יכולה לקבל כי יש לך רק אף אחד! לא עושים עבודה במחיר רצפה ואז אומרים: 'אחר כך אני אביא מישהו לתקן את האף שלי'. אבל מעצבים לוקחים מחיר רצפה כדי לשרוד, ואז הם עושים השלמת הכנסה לא אתית ורעה אנרגטית ולוקחים אחוזים מהספקים שהם בחרו לפרויקט. וכאן יש בעיה, כי בפועל הם מועלים באמונו של הלקוח ונכנסים לניגוד אינטרסים.

"המעצבת, שמשכורתה ניזונה מאחוזים, אולי תדחוף אותך, אפילו בלי כוונה, לקנות סחורה יותר יקרה. זה חורה לי. אני אחת מחמישה אדריכלים בארץ שלא לוקחת אחוזים מאף אחד, כנוהל עבודה. ספקים אומרים לי: 'ברברה, לקחת אותך בחשבון?'. וואללה, לא. אם את נואשת וחיה מאחוזים, אז כנראה שאת לא אשת המקצוע הכי טובה".

זה אומר ששוק מעצבי הפנים בארץ הוא רווי והמלחמה קשה?

"שוק רווי זה ביטוי של לוזרים ועצלנים. בכל תחום יש הרבה אנשים מוכשרים. לא מוותרים מראש. את צריכה להית טובה וחרוצה כדי להצליח. לא להתייחס לזה כאל קרב אלא להיות בעשייה ולהיות נחושה ומתמידה. המילה קרב לא מקדמת".

מה זה בית מוצלח בעינייך?

"בית שכיף לחיות בו והוא פאקינג נוח. בית שאת צריכה חבורת משרתים או חברת סנפלינג לחלונות כדי לתחזק אותו, זו תקלה מאוד חמורה. אנשים שחיים בבתים שעיצבתי לא רוצים להחליף או להוסיף אפילו שקע חשמל במשך שנים. מצד שני, אנשים והחיים משתנים כל הזמן ו־95 אחוז מהלקוחות שלי הם לקוחות חוזרים. אי אפשר לצפות שאישה בת 35 תאהב 20 שנה אחר כך את אותו צבע על הקירות. מצפים מאיתנו להתחייבויות גדולות בחיים: לאהוב את אותו גבר 60 שנה ולהסתדר עם אותו בית כל החיים. אני מחליפה סלון כל כמה שנים כי אני משתנה ומשתעממת ואני לא יכולה להתחייב לאהוב משהו או מישהו עשורים שלמים. אני בקושי יכולה להתחייב שאני אוהב את עצמי מחר בבוקר".